האמת העצובה מאחורי המוות העצוב של מירית הררי

כעבור שנתיים של טיפולים אגרסיביים שכללו אשפוזים מרובים בבית החולים איכילוב, הלכה מירית הררי לעולמה בגיל 52.

הררי הפכה לסמל לאופטימיות וסחפה אחריה מדינה שלמה. "תצחקו על המחלה ואפילו על המוות כי אי אפשר להימנע מזה אז עדיף שזה יהיה על השולחן ושנוכל לפחות להיות גלויים עם האהובים שלנו בדבר הכי מהותי בחיים שלנו שהוא הסוף", כתבה באחד הפוסטים. באחר כתבה: "אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם. תהיו אמיצים, תגשימו את החלומות שלכם כל עוד אתם בריאים וחזקים וגם אם חליתם, אל תיחנקו מבפנים. ההסתרה רק מוסיפה כאב וצער, תחיו באותנטיות. תפסיקו עם הזיוף, אל תכעסו מדי תנהלו אורח חיים שפוי".

עוד כתבה: "אני כבר כמעט שבוע בבית החולים עם זיהום בדרכי המרה ודימום פנימי שלא מוצאים. מקבלת מנות דם, נדקרת מבוקר עד ערב, מקבלת מליון תרופות לווריד ומחוברת לצינורות. למצב הנוכחי אין ממש פתרון. האפשרות היא להישאר בבית החולים בקונסטלציה הזאת או, לוותר על כל הפינוקים של מנות הדם והאנטיביוטיקה וללכת הביתה אל החופש. להתנתק מכל הצנרת וליהנות מרגעי חסד בבית. ליהנות מפינוקים קטנים של בית, לרבוץ עם הבנות על הספה ולספוג את המקום שאני הכי אוהבת בעולם. ההחלטה לא פשוטה בכלל. אני מחליטה ללכת הביתה".

את ימיה האחרונים בילתה מירית בביתה. "אני על הספה בסלון. הבנות ודידי לומדים את העבודה. צריך להזריק תרופות והן הופכות להיות אחות רחמניות קטנות לאמא שלהן. רוני בא יום יום לביקור. לילה ויום עברו ועוד לילה ויום, כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום… לעיתים הגוף רפוי ולעיתים הוא מתוח. אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. אתמול ברגע נעים אחותי שואלת “האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?״ ואני עונה: ״בוודאי שכיף לנו״. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום".

לפני מותה אמר דידי הררי: ""אני רואה במחלקה האונקולוגית חולים שנסגרים בחדרים, הולכים אבלים וחפויי ראש, מעבירים את הימים בדמעות ובמחשבות על העבר", כתבה בתחילת האשפוז. "אני אומרת להם תוך כדי שאנחנו עם הכימותרפיה שזורמת אל תוך הגוף וזה אחרי שאני כבר עם שיער שנושר, 10 קילו פחות ובאופן כללי כבר ממש לא נראית כמו אני – תראו את הסרטן כהזדמנות. זה כבר כאן וקיים, אז למה לבזבז את מה שנשאר על צער ומחשבות על מה שהיה, אלא על מה שיהיה מעכשיו, וזה תלוי רק בנו החולים. אומרת להם, אבל גם מזכירה לעצמי".

הרשמו לקבלת מייל על כתבות חמות מהאתר

 

 

דילוג לתוכן