טליה גורודס // "בא נברח מכאן!" // 460 מילים על הפרק האחרון של המירוץ
הרמז שקיבלנו בפרק האחרון של "המירוץ למיליון" הורה לנו להגיע למקום שנקרא "שערי גן עדן", הנמצא בפאבלות של ריו דה ז'נירו – הלא הן משכנות עניי – העניים.
ילד קטן ויחף מראה לנו את הדרך. הוא מתקדם בדילוגים קדימה בעוד אנחנו מתקשים לעקוב. ריח של דגים מתערבב בריח של משהו חי שנשרף, כלבים מוכי מחלות, אישה חסרת שיניים וביוב טרי זורם על מרצפות שבורות ועקומות. מסוממים בכל הגילאים. ילדה שנראית כבת 12 בהריון מתקדם מעשנת סיגריה. אתה רץ מהר, גם כדי לא לאבד את הילד וגם כדי לסיים את המשימה.
אנחנו מגיעים לדלת עץ קטנה ומתקלפת. צריך להתכופף מעט כדי להיכנס. הגענו ל"שערי גן עדן". נוף עוצר נשימה, ברזיל והים פרוסים למלוא רוחב העין. שיא היופי מול שיא הכיעור; שיא הפוטנציאל מול שיא ההחמצה; שיא חוכמת הטבע אל מול שיא הטיפשות והרוע האנושיים, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
משימת הכדורגל הובילה אותנו למגרש בטון חשוף. צריך להבקיע גול. בסך הכול גול אחד קטן, שיחדור את שער הכדורגל הצר עליו גונן בגופו הזעיר ילד מקומי גרום שהתקפל כמיטב יכולתו על מנת לחסום את השער ולהקשות עליי את המשימה.
חם ולח יותר מאשר בתל אביב. הילדים מתרוצצים על המגרש המאולתר כמו שדים. הקול בראשי אומר: זה רק משחק. הוא לא סובל. הם דווקא נראים נהנים מתשומת הלב בדמות צוות הפקה בינלאומי המונה מאות אנשים שהפריע את השגרה שלהם. וואו, הם אפילו יקבלו בסוף מדים חדשים ונוצצים ל 'נבחרת הכדורגל' שלהם, כדי שלא יצטרכו להמשיך ולשחק בסמרטוטים שעליהם. דורין אטיאס הייתה מתעלפת מהמייקאובר.
ניסיון ראשון, שני, שלישי. גוווווווווווול! ניצחתי את הילד. שמחה גדולה?
אנחנו יוצאים משם עם תחושה רעה. הדבר הזה יתפוצץ. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה.
ובאמת, זה התפוצץ – ובמקום תיירות עוני קיבלנו מהומות עולם שפרצו ממש לפני כמה ימים בברזיל. מיליון אנשים ברחובות. ילד בן 18 נהרג, מאות נפצעו. מחאה שהחלה על הכוונה לייקר את תעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית, הפכה במהרה למחאת "צדק חברתי" – ובייחוד על רקע מיליארדי הדולרים שנשפכו על אירוח המונדיאל הבזבזני בעוד מיליוני ברזילאים רעבים ללחם. נשמע מוכר?
ביולי 2011, הקמתי מאהל מחאה בכיכר המדינה בתל אביב עם קובי, שם 'גרנו' חודשיים. יחד עם חברינו נלחמנו, דיברנו, הפגנו. לאחר מכן גם התחתנו ועכשיו אנחנו מנסים להקים בית בישראל. בואו רק נקווה שגם בישראל וגם שם, אנשים לא יפסיקו להילחם עבור צדק חברתי – גם אם זה אומר שבעתיד לא יהיו לוקיישנים כאלה לצלם בהם.
