עומרי חיון

לא קל להיות חן טל || פרק 1

308368_170

כוכבת הרשת הישראלית, חן טל בבלוג הראשון שלה בפורטל עומרי חיון
לא קל להיות חן טל.

זה משפט שאני שומעת מהמון אנשים.. אבל האמת? שזה דיי קל.. תורידו חולצה תעשו פרצוף למצלמה והופה תוך שנה תהיו הדבר הויראלי הבא! 🙂 טוב סתם סתם, מעט הומור שחור בחיים שלי הוא דבר הכרחי וחשוב תאמינו לי..

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה כדי שתכירו אותי. את חן טל האמיתית, מעבר לקישקושיאדה של הים בריכה מסיבות אלכוהול וזיונים. אף אחד מכם לא מכיר אותי באמת, וזו אני אשמה כמובן, אני נותנת לכם לראות רק מה שאני רוצה שתראו , אני עומדת על הבמה כשחקנית ראשית ולא נותנת לכם להיכנס אל מאחורי הקלעים. אני פוחדת. מודה שפוחדת! אין אחד שאוהב להראות את מאחורי הקלעים, כולם אוהבים את התשואות ומחיאות הכפיים שבסוף ההצגה, אבל שהמסך יורד והאורות כבים, רואים שלא כל הנוצץ זהב,והשחקן הנערץ הוא בעצם בן אדם כמוני וכמוכם. אבל זהו. כאן פחדיי נעלמים והגיע הזמן לצאת לבמה בלי כל האיפור והתלבושות.

אני כותבת את שורות אלו אחרי לילה קשה שעברתי ליל אמש , אבל עזבו אתכם, למה לשקוע בעבר? במילא אי אפשר להחזיר את התחתונים והחזייה אחורה בזמן, וגם לא את האנגאובר. אני תוהה עם עצמי היכן לשבת ולכתוב מאחר שהשכנים שלי החליטו לקדוח בקירות בשעות האחרונות ויחד עם ההאנגאובר שלי זה לא מסתדר ביחד. לשבת בעוד בית קפה פלצני? סתם לשבת בשדרה? מה לי ולבולשיט התל אביבי הזה אני כולי ילדת שכונה פתח תקווה…

בתור ילדה תמיד אהבתי לנסוע לתל אביב. זה היה מן פרוייקט כאילו אני נוסעת למקום הנחשק בעולם. עיר האורות, עיר ללא הפסקה, עיר הרווקות הנצחית הכול תוסס, חי , צבעוני! תמיד חלמתי שאני אהיה גדולה אני אגור כאן.

הייתי לוקחת מונית שירות מתחנה מרכזית פ"ת היישר ללב של תל אביב- לכיכר דיזינגוף. אהבתי לעלות למזרקה הענקית הצבעונית והססגונית ולשבת שם. סתם לשבת שם ולנשום את תל אביב. ולשם החלטתי ללכת לכתוב.

השעה 12 בצהריים, כיכר דיזינגוף ואני חולקות רגעים אינטימיים שלא חלקנו שנים. תנועת רכבים כבדה עוברת מתחת לטרגדיה האדריכלית הזו ומעל כל אלה כמו איזה הומלסית שמצאה שמלת ערב ישנה ולבשה אותה בבוקר – המזרקה הנחשקת שלי.שכבר לא נחשקת בכלל.. דהויה ומלוכלכת, עמוסה יותר

מדי צבעים, מסתובבת ומשפריצה כאילו מנסה בכוח לתפוס את תשומת ליבם של העוברים והשבים. לשווא.מזל שמאיר דיזנגוף לא נמצא כאן כדי לראות את כל זה.

על הספסלים פה נמצאים בעיקר הומלסים ופנקיסטים וכמה דקות אחר כך אני נתקלת בבחורה חייכנית עם דפים ביד,ומסביבה קבוצה של אנשים מבוגרים, ואני מנחשת שדפים ביד זה אומר "המדריכה". לא צריך היה להיות יצירתי במיוחד כדי לנחש שסיורים מהסוג הזה מיועדים בעיקר לתושבי פריפריות, כאלה שלא מגיעים הרבה לעיר ותל אביב נראית להם כמו כוכב רחוק, מתעתע ומהיר מדי. בדיוק כמו שזה היה נראה לי בתור ילדה.

אבל מה אני מקשקשת באתי לספר פה על עצמי או על תל אביב?

אז היוש, אני חן טל או חנטל, מה שבא לכם, אני בת 25 וחודשיים (!)במקור מפ"ת, וכרגע כפי שהבנתם -מתל אביבוש. אני ילדת סנדוויץ' ,יש לי שני אחים, שני חתולים שני כלבים ואמא אבא אחד. גדלתי במשפחה אשכנזיה מדהימה חמה ואוהבת (רק תזכירו לי איך חום ואשכנזים הולך ביחד?) טוב בואו נהיה ריאלים, גדלתי על מטפלות ושכנים חחח, ובעיקר גידלתי את עצמי אני חושבת. מגיל קטן מאוד הייתי עצמאית

ודעתנית, ועם זאת גם בעייתית, שוברת כל מוסכמויות, ועושה מה שבא לי. לאבא שלי יש מפעלים ומחסנים של מזון ציוד אביזרים וכדומה לבעלי חיים, אמא שלי בעבר הרחוק הייתה מורה ולאחר נישואיה לאבי פתחה רשת של חנויות באותו התחום ,אחי הגדול סוג של גאון, אחותי הקטנה סוג של גאונה.

(חן טל, צילום: יח"צ)

אני..אני סוג של כבשה שחורה 🙂 לא קל לגדול בבית ששואף למושלמות, בייחוד שאינך מרגיש כזה.. כן כן לא צריך להיות חכם גדול בכדי לדעת מה עובר במוח המקומט שלכם "אה בטח יש לה חסך ילדות בגלל זה היא מתנהגת ככה".. תאמינו לי שב450 שקל

לשעה (פסיכולוגיה זה המשפטים החדש תקשיבו לי!) גם אני התוודתי לדעה הזו. אבל קאט דה בולשיט אוף, אין דבר כזה חכם יותר חכם פחות, יש אין לי כוח לשבת על התחת וללמוד או כן לשבת על התחת וללמוד, ולי , לי לא היה תחת לשבת וללמוד אז לקחתי אותו לרקוד. רקדתי מגיל 3 עד גיל 18 , זו הייתה האהבה הכי גדולה שלי, הענקתי לה שעות על גבי שעות, טיפחתי אותה השקעתי בה והיא נתנה לי אהבה בחזרה. היא הייתה המפלט שלי לכל בעיה, גחמה, עצבות ותמיד שמחה אותי, אך כמו

בכל אהבה לפעמים יש משברים, וגם אנחנו נכנסנו למשבר. מרוב שהשקעתי ונתתי שכחתי את המסביב, אפילו שכחתי לאכול, וכך נכנסתי לתקופה כל כך מרה בחיי.. אתם יכולים לדמיין על מה אני מדברת אבל לא נכנס לסיפור

הזה עכשיו , אני אמורה לספר פה על עצמי בכללי, את הפרטים המלוכלכים נשמור לאחרי זה. בעקבות המחלה לא גוייסתי לצה"ל, וכשהחלמתי אמי נתנה לי את אחת מהחנויות שלה. וכך בגיל 18 מצאתי את עצמי מנהלת עסק, לבד, עובדת 12-14 שעות ביום ועושה כסף, מלא כסף. גם כאן, על הרומן העסיסי שלי עם כסף

אני אספר בעתיד.. בינתיים הלאה. איפה היינו? אה אוקיי גיל 18. בגיל 17 הכרתי בשכונה את עמית, אהבת חיי הראשונה,האינטנסיבית והחזקה, יחד היינו 5 שנים מדהימות ואוהבות, עד שהדברים התחילו קצת פחות להסתדר ודרכינו נפרדו. לא כאב לי, יום למחרת עמדתי על הרגליים ונולדתי

מחדש לעולם המלוכלך שבו אנו חיים. וכמו כל דבר בחיים שלי , הכל חייב להיות קיצוני, אין אפור.. שחור או לבן. התחלתי לצאת כל יום, לשתות כל יום, לעשן כל יום, להזדיין כל יום, לבזבז כל יום, להשתגע כל יום, לזלזל בעבודה כל יום, לא לקום בבוקר כל יום, ולשים זין על הכל. כל יום. אבל למי אכפת? טוב לי? כיף לי? אז מגיע לי! עבדתי מספיק קשה 5 שנים, ואל תשכחו שאני גם הכבשה השחורה אז מותר , מותר. וכך בעצם, את שנת הרווקות הראשונה שלי הקדשתי לחיי הלילה ההוללים של תל אביב סיטי, מקדישה כל רגע מהיום והלילה לחרוט את שמי בפה של כל שומר/יחצן/ברמן/בעלים של כל מועדון, אין יחצן שלא רצה שאבוא

למסיבה שלו, אין ברמן שלא רצה שאשב אצלו על הבר, ואין בעל מועדון שלא רצה לעשות אותי. ואני אותם. אבל נשים את זה בצד. לאחר שנה שבה צברתי מספיק מוניטין לעשור הבא, החלטתי להיכנס לביזנס מה שנקרא, והתחלתי לייחצן בעצמי, בדרכי שלי, שכולכם אני בטוחה שמודעים אלייה.. כזו אני , השחקנית הראשית בהצגה זוכרים?

משם ועד היום אני עושה את זה באהבה והנאה, לא נותנת לאף אחד לשבור אותי או לדרוך עליי.

בבלוגים הבאים אני אכתוב כל פעם על נושאים אחרים גם מהעבר של חיי וגם על חיי היום יום שלי ושל הסביבה שלי, מחשבות שלי, דעות שלי וכל מה שתרצו לדעת.

שתדעו שאני קוראת כל תגובה ותגובה וכל הודעה, ואני נדהמת כל פעם מחדש מכמות החום והאהבה שאתם נותנים לי! תודה רבה על הכל, ועד שבוע הבא- אני הייתי חן טל, או חנטל, מה שבא לכם =)

דילוג לתוכן